הוא עצם עיניים נטולות דמעה. שרירי לסתו נמתחו בכוח וההחלטה כבר נבטה אצלו בעומק הבטן. כמו צמח.
בתחילה הוא היסס קצת. הרעש האיום של תחנת הרכבת היסה את פעימות לבו, מקצב החיים האמיתי שלו נשחק לרגע. המחשבות שלו עמדו באוויר ויכולת לחוש בהן בכניסתך לקטר. אם היית במקום האיש הזה יכולת להסתחרר וליפול לקרקע כשרעש הסירנות של האמבולנס מיילל אל תוך תוכך. אבל אתה לא, אתה לא במקומו. הוא עמד שם, החלטת חייו מונחת תלויה באוויר, והוא לקח אותה. הוא הושיט יד דמיונית ותפס.
עכשיו הכוח הנעלם הזה שותק, רק מאיר מרחוק. הכוח, שאתמול בבוקר הוביל אותו לנצח את השגרה, מותיר אותו עכשיו לגמרי לבד, כאילו לוחש לו מכל זווית אפשרית "עכשיו תורך..." וכל איבריו זועקים מפחד, הפחד לעשות את מה שהוא הכי רוצה.
הנוסעים האחרים נראו לו מלכתחילה מזויפים, כאילו מישהו העמיד אותם במכוון. במאי בלתי נראה הסביר לבחורה בעלת התלתלים הזהובים שעלייתה לרכבת חייבת להיות דרמטית ולמשוך את תשומת לבו, לגרום לו ברגע האחרון לחשוב שוב על איילת. הקשיש האפור הושם בכוונה בקרונו כדי להראות לו מה עומד לקרות בעוד כמה שנים לגופו, ואפילו שלט הניאון המרגיז ועליו המילה "יציאה" סנוור אותו כל כמה שניות. גם הוא הושם שם בוודאי בפקודת הבמאי.
לרגע הכול גאה בתוכו: המחשבות, הזיכרונות המתוקים, פרצופי האנשים ההמומים. ההחלטה שלו נראתה לו פתאום הזויה לגמרי, כאילו לא קשורה אליו.
כשהיה נער, בן 14 אולי, בחטיבת הביניים, נכנסו לכיתתו נציגים מתנועת "השומר הצעיר". הם ציירו בגדול על הלוח משולש, ריבוע ועיגול וביקשו מכולם לקום ממקומם ולכתוב את שמם על הלוח. כל אחד כתב את שמו בתוך הצורה שהכי אהב, ורק הוא, שלא החליט היכן למקם את עצמו, כתב "אריאל" בצד השני של הלוח.
התלמידים הסתכלו עליו בבוז גלוי עד שהשומרים הצעירים אמרו " ובכן, כל אחד מכם מיקם את עצמו במקום הנוח לו בתוך הצורות, כך חינכו אתכם מגיל צעיר: להיות במסגרות כל הזמן. אם אתם מסוג האנשים שמחפשים לצאת מן המסגרת - מקומכם איתנו".
מאז, כמו סימל הלוח הזה את חייו בזעיר אנפין. הוא עושה את כל מה שצריך. גופו האתלטי עשה צבא, גופו הנהנתן טייל בעולם וגופו הבורגני סיים תואר שני בכלכלה ומחשבים. גופו אפילו התאהב באיילת היפה וכמעט שהתחתנו. מסגרת משורטטת להפליא. אבל הלב שלו, זה שאמור למלא את המסגרת, להחיות את הגוף, לא נמצא שם. הוא נמצא במקום אחר. בצד השני של הלוח.
לפעמים הוא מדמיין שברגע לידתו, כשאמו שכבה שיכורה מאושר, כוח עלום ואכזר שתל בו זיק של חוסר שביעות רצון, ועכשיו, ללא זכות בחירה, הוא מתרוצץ ומחפש את התכלית שלו, כמו סיזיפוס במעלה ההר.
האמת, כדי להבין מה גורם לאדם באמצע החיים להניח בצד את עתידו המובטח ולצאת למסע שסופו ודאי אינו ידוע, אתה צריך לקרוא את המכתב. סליחה, את פיסת הנייר שהבחורה ההיא, עם העיניים השחורות הגדולות והמבט הישיר, תחבה לידיו בחופזה בעיר התחתית של חיפה, בין אלפי העוברים ושבים, במקום שהוא אולי האפור ביותר בעולם.
מתוך אינסטינקט הוא קימט את פיסת הנייר והשליכה לפח הקרוב, אפילו לא העיף בה מבט. עוד פרסומת שמפרה את שלוות היום החופשי. אבל כוח נעלם כמו החזיר אותו שני צעדים אחורה. נבר במהירות בין פיסות האשפה ובתוך שניות נפרשו המילים לפניו.
" כל היקום וכוכבי הלכת, כל העולמות והגלקסיות, כל מה שאי פעם דמיינת, נמצא בתוכך. אתה עולם ומלואו, הכוח הגדול ביותר בעולם טמון בנימיך, בהבלי הנשימות העדינים ביותר שלך. אתה אלוהות.
אתה אין-סוף.
אתה נמצא במצב המושלם אבל לא חי אותו.
אתה פספוס.
בשביל מה אתה חי?"
הוא קימט שוב את פיסת הנייר ומולל אותה בין אצבעותיו, הפעם בהחלטיות יתר, כמעט בכעס. הוא השליך אותה לרצפה וחיפש בחוסר סבלנות את מדרגות הרכבת התחתית, שתיקח אותו לאוויר צלול יותר במעלה הכרמל הצרפתי.
איש לא יוכל להבין לעולם איזה חץ דקר אותו בלב באותו רגע. כל פסיפס חייו עבר לנגד עיניו בן רגע, כמו סרט. הרגשות הציפו אותו. כל החיים, תמיד, גם כשהיה ילד, תמיד שאל את השאלה הזאת בנוסחים שונים. תמיד הרגיש שמשהו לא בסדר באיך שכולם מתנהלים. באיך שכולם מסתפקים בחיים בינוניים, אפרוריים, מוותרים על חלומות.
באותו רגע הוא היה מוכן לתת את כל מה שיש לו תמורת התשובה לשאלה הזאת. להבין אחת ולתמיד בשביל מה נוצרתי, בשביל מה כל האנשים האלה סביבי ובעלי החיים. להבין מה הטעם בלברוא צמחים וגלקסיות. בשביל מה להיוולד אם מתים, מה נשאר מכל זה. זיכרונות.
אם מישהו יצר את כל זה, והוא אחראי עלינו, כך חשב עוד כשהיה ילד, מה הוא רוצה? לעשות לנו טוב? לעשות לנו רע? שנהנה או נסבול? לעולם לא הצליח "להיכנס" לראש שלו.
ומה אם אף אחד לא יצר, אף אחד לא אחראי עלינו, והאנושות סתם מתקיימת מתוך עצמה, כאוס לא מאורגן, מקרי. אולי היא בראה את אלוהים כדי שיהיה לה קל ולא הוא אותה.
אם היית במקום האיש הזה היית נכנע. זה בטוח.
החברים ואימא שלו כל הזמן מציקים לו, שיפסיק לחפש את עצמו ויתחיל להיות מרוצה, ושיש לו הכול בחיים ומה חסר לו.
אם היית חי את הרגע הזה. את התחושה שהכול מתנפץ בך, שהכול גואה בך מבפנים, היית נכנע.
אבל אתה לא. אתה לא במקומו.
הוא עצם עיניים נטולות דמעה. שרירי לסתו נמתחו בהחלטיות וההחלטה כבר נבטה אצלו בעומק הבטן.
כמו צמח.
בתחילה הוא היסס קצת. הרעש האיום של תחנת הרכבת היסה את פעימות לבו, מקצב החיים האמיתי שלו נשחק לרגע. המחשבות שלו עמדו באוויר ויכולת לחוש בהן בכניסתך לקטר. אם היית במקום האיש הזה יכולת להסתחרר וליפול לקרקע כשרעש הסירנות של האמבולנס מיילל אל תוך תוכך. אבל אתה לא, אתה לא במקומו. הוא עמד שם, החלטת חייו מונחת תלויה באוויר, והוא לקח אותה. הוא הושיט יד דמיונית ותפס.
עכשיו הכוח הנעלם הזה שותק, רק מאיר מרחוק. הכוח, שאתמול בבוקר הוביל אותו לנצח את השגרה, מותיר אותו עכשיו לגמרי לבד, כאילו לוחש לו מכל זווית אפשרית "עכשיו תורך..." וכל איבריו זועקים מפחד, הפחד לעשות את מה שהוא הכי רוצה.
הנוסעים האחרים נראו לו מלכתחילה מזויפים, כאילו מישהו העמיד אותם במכוון. במאי בלתי נראה הסביר לבחורה בעלת התלתלים הזהובים שעלייתה לרכבת חייבת להיות דרמטית ולמשוך את תשומת לבו, לגרום לו ברגע האחרון לחשוב שוב על איילת. הקשיש האפור הושם בכוונה בקרונו כדי להראות לו מה עומד לקרות בעוד כמה שנים לגופו, ואפילו שלט הניאון המרגיז ועליו המילה "יציאה" סנוור אותו כל כמה שניות. גם הוא הושם שם בוודאי בפקודת הבמאי.
לרגע הכול גאה בתוכו: המחשבות, הזיכרונות המתוקים, פרצופי האנשים ההמומים. ההחלטה שלו נראתה לו פתאום הזויה לגמרי, כאילו לא קשורה אליו.
כשהיה נער, בן 14 אולי, בחטיבת הביניים, נכנסו לכיתתו נציגים מתנועת "השומר הצעיר". הם ציירו בגדול על הלוח משולש, ריבוע ועיגול וביקשו מכולם לקום ממקומם ולכתוב את שמם על הלוח. כל אחד כתב את שמו בתוך הצורה שהכי אהב, ורק הוא, שלא החליט היכן למקם את עצמו, כתב "אריאל" בצד השני של הלוח.
התלמידים הסתכלו עליו בבוז גלוי עד שהשומרים הצעירים אמרו " ובכן, כל אחד מכם מיקם את עצמו במקום הנוח לו בתוך הצורות, כך חינכו אתכם מגיל צעיר: להיות במסגרות כל הזמן. אם אתם מסוג האנשים שמחפשים לצאת מן המסגרת - מקומכם איתנו".
מאז, כמו סימל הלוח הזה את חייו בזעיר אנפין. הוא עושה את כל מה שצריך. גופו האתלטי עשה צבא, גופו הנהנתן טייל בעולם וגופו הבורגני סיים תואר שני בכלכלה ומחשבים. גופו אפילו התאהב באיילת היפה וכמעט שהתחתנו. מסגרת משורטטת להפליא. אבל הלב שלו, זה שאמור למלא את המסגרת, להחיות את הגוף, לא נמצא שם. הוא נמצא במקום אחר. בצד השני של הלוח.
לפעמים הוא מדמיין שברגע לידתו, כשאמו שכבה שיכורה מאושר, כוח עלום ואכזר שתל בו זיק של חוסר שביעות רצון, ועכשיו, ללא זכות בחירה, הוא מתרוצץ ומחפש את התכלית שלו, כמו סיזיפוס במעלה ההר.
האמת, כדי להבין מה גורם לאדם באמצע החיים להניח בצד את עתידו המובטח ולצאת למסע שסופו ודאי אינו ידוע, אתה צריך לקרוא את המכתב. סליחה, את פיסת הנייר שהבחורה ההיא, עם העיניים השחורות הגדולות והמבט הישיר, תחבה לידיו בחופזה בעיר התחתית של חיפה, בין אלפי העוברים ושבים, במקום שהוא אולי האפור ביותר בעולם.
מתוך אינסטינקט הוא קימט את פיסת הנייר והשליכה לפח הקרוב, אפילו לא העיף בה מבט. עוד פרסומת שמפרה את שלוות היום החופשי. אבל כוח נעלם כמו החזיר אותו שני צעדים אחורה. נבר במהירות בין פיסות האשפה ובתוך שניות נפרשו המילים לפניו.
" כל היקום וכוכבי הלכת, כל העולמות והגלקסיות, כל מה שאי פעם דמיינת, נמצא בתוכך. אתה עולם ומלואו, הכוח הגדול ביותר בעולם טמון בנימיך, בהבלי הנשימות העדינים ביותר שלך. אתה אלוהות.
אתה אין-סוף.
אתה נמצא במצב המושלם אבל לא חי אותו.
אתה פספוס.
בשביל מה אתה חי?"
הוא קימט שוב את פיסת הנייר ומולל אותה בין אצבעותיו, הפעם בהחלטיות יתר, כמעט בכעס. הוא השליך אותה לרצפה וחיפש בחוסר סבלנות את מדרגות הרכבת התחתית, שתיקח אותו לאוויר צלול יותר במעלה הכרמל הצרפתי.
איש לא יוכל להבין לעולם איזה חץ דקר אותו בלב באותו רגע. כל פסיפס חייו עבר לנגד עיניו בן רגע, כמו סרט. הרגשות הציפו אותו. כל החיים, תמיד, גם כשהיה ילד, תמיד שאל את השאלה הזאת בנוסחים שונים. תמיד הרגיש שמשהו לא בסדר באיך שכולם מתנהלים. באיך שכולם מסתפקים בחיים בינוניים, אפרוריים, מוותרים על חלומות.
באותו רגע הוא היה מוכן לתת את כל מה שיש לו תמורת התשובה לשאלה הזאת. להבין אחת ולתמיד בשביל מה נוצרתי, בשביל מה כל האנשים האלה סביבי ובעלי החיים. להבין מה הטעם בלברוא צמחים וגלקסיות. בשביל מה להיוולד אם מתים, מה נשאר מכל זה. זיכרונות.
אם מישהו יצר את כל זה, והוא אחראי עלינו, כך חשב עוד כשהיה ילד, מה הוא רוצה? לעשות לנו טוב? לעשות לנו רע? שנהנה או נסבול? לעולם לא הצליח "להיכנס" לראש שלו.
ומה אם אף אחד לא יצר, אף אחד לא אחראי עלינו, והאנושות סתם מתקיימת מתוך עצמה, כאוס לא מאורגן, מקרי. אולי היא בראה את אלוהים כדי שיהיה לה קל ולא הוא אותה.
אם היית במקום האיש הזה היית נכנע. זה בטוח.
החברים ואימא שלו כל הזמן מציקים לו, שיפסיק לחפש את עצמו ויתחיל להיות מרוצה, ושיש לו הכול בחיים ומה חסר לו.
אם היית חי את הרגע הזה. את התחושה שהכול מתנפץ בך, שהכול גואה בך מבפנים, היית נכנע.
אבל אתה לא. אתה לא במקומו.
הוא עצם עיניים נטולות דמעה. שרירי לסתו נמתחו בהחלטיות וההחלטה כבר נבטה אצלו בעומק הבטן.
כמו צמח.
